מאירי על גיטין נ׳

1 אע"פ שביארנו שבעל חוב דינו בבינונית אם התנה בשטר להגבותו מן העדית הרי זה גובה מן העדית ומ"מ דוקא מיניה אבל מן היתומים שלו אין נפרעין אלא מן הזיבורית אפי' התנה שהרי ניזקין משתלמין מן התורה בעידית ואם כן הרי הוא כמי שהתנה ואעפ"כ אין נפרעין מהם מן היתומים אלא מן הזיבורית ואע"פ שזו היא דעת אביי וכבר נחלק עליו רבא לומר שכל שהתנה ליפרע מן העידית או כל שהוא חייב מן התורה בעידית אפי' מן היתומים כן ולא אמרו בזיבורית אלא בשלא התנה ובמי שאין דינו מן התורה בעידית כבעל חוב שדינו בזיבורית וכדעת עולא שהזכרנו למעלה וכבר ביארנו בכמה מקומות שכל שמחלקתם סובבת בדבריהם של אחרים אינו בכלל מחלקת אביי ורבא והרי שמועה זו מר זוטרא בריה דרב נחמן אמרה ובשם רב נחמן והוא שאמר שטר שיש בו שבח ר"ל שכתוב בו לגבות אותו החוב מן העידית אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית ואף אברם חוזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הניזקין ואע"פ שרבא פירשה לדעתו משכוני נפשין למה לן ואף ר' אלעזר נתזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הן עידית וודאי פירושו אפי' היה כתוב עידית בשטר ואע"פ שאף זו רבא תירצה לדעתו שנויי נינהו ומעתה אין תנאי של גובינת העידית מועיל אלא לגבי דידיה אבל לגבי יתמי לא ושמא תאמר לדעת הפוסקים שנאמנות מועיל אף ליתומים מה בין זו לזו אינו דומה שזו שאמרו אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה משום ספיקא הוא דילמא פרעיה ומכיון שהוא מחזיקו באדם נאמן וכן שרגלים לדבר דאם כן שטרא בידיה מאי בעי ראוי לומר שתנאו מועיל אבל כאן קול הוא שהקלו ביתומים שלא ליפרע מהן אלא מן הזיבורית וכשהתנה אומדין שלעצמו התנה אלא אם כן התנה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו ואף בזו יש חולקין:

2 זו היא שיטה הישרה ואע"פ שגדולי הפוסקים פסקוה כרבא כבר חזרו בהם בסוף ימיהם ותקנוה והילכך כתבות שלנו אע"ג דכתוב בהו מכל שפר ארג נכסין לדידיה מהני ליתמי לא מהני וכל דאית להו ארעא מגבו לה מזבורית ואפי' היו שם מטלטלין ובאה ליפרע מהם מתקנת גאונים אין שומעים לה שלא התקינו לגבות מטלטלין אלא בדליכא ארעא וכן כתבוה גדולי המפרשים כאן אלא שבתשובת שאלה מצאנוה להם בהפך ולשון התשובה אחר שתקנו גאונים כתבת אשה ממטלטלין הרי היא בעלת חוב ואין לדחותה אצל קרקע מדאמרינן כתובות פ"ו א' האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה כו' שמעינן מינה דאי ליכא בעל חוב זוזי יהבינן לה ועוד דהא כתב לה מכל שפר כו' ואין שפר ככסף ועוד שמעות הביאה והאי כדיניה הוא ומ"מ אף לדעת זה כל שאין שם מטלטלין גובה מן הזבורית:

3 ומעתה סוגיא האמורה בשמועה זו אי אתה צריך לה אלא שמתוך שרבים סבורים לפסוק כרבא עד שיצאו להם לדעת זה קצת דינין אני מתגלגל מעט בענינה דרך ביאור והוא שכשהקשינו לרבא מניזקין דהואיל ומדאוריתא נינהו הרי הוא כהתנה ואפי' הכי אין נפרעין בהם מן היתומים אלא מן הזבורית הוא פירשה שלדעת ר' ישמעאל נאמרה ובעידית דניזק כזיבורית דמזיק שמן התורה בדניזק שיימינן ואין המזיק משלם אלא מזיבורית שלו ומפני תקון העולם אמרו לשום בשל מזיק ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וכשהקשו לו מדר' אלעזר נתזאה דאמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואפי' הן עידית ומפרשינן ליה אפי' כתיבא עידית בשטר הוא תירץ מאי עידית שפאי עידית ופירשו גדולי הרבנים דשפאי עידית ר"ל שנשדפה ופי' לפירושם כגון שהיו לו עדי עידית ועידית ובינונית וזיבורית והתנה לו לגבות מעדית שבנכסיו ונמצא שעבודו על אותו שהוא עדי עידית וכשנשדף בטל תנאו וחזר לדינו מדאוריתא בזיבורית ומדרבנן בבינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וזה שאמר אפי' הן עידית כלומר אע"פ שיש עדין בידו עידית הואיל והיה שם עידית חשוב ממנו שהתנאי חל עליו וכשנשדף בטל התנאי וכדרבא כלומר דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה שעבודיה דאמר רבא הזיק אפי' זיבורית גובה דמי נזקו מן העידית של מזיק ר"ל מעידית חשוב שלו ששעבוד הנזק חל עליו שפאי עידית ר"ל אותו עידית חשוב אע"פ שנשאר עידית שלמטה ממנו אינו גובה אלא מן הבינונית שאחר העידית הנשאר שכבר הלך שעבוד העידית וחזר לו לבינונית כשאר חובות ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא זהו פי' גדולי הרבנים ודברים מתמיהים הם שאם נשתדפה שדה של עדי עידית מפני מה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים והרי חיובו על עידית שבשעת התשלומין או הפירעון הגע עצמך שאדם שאין לו עידית הזיק או לוה והתנה ואחר כך לקח עידית מי לא משתעבד בעידית ואף הלשון אינו סובל כן שהיה לו לומר התם כגון דשפאי עידית ומה הוא שאמר מאי עידית ועוד מאי האי דאמר רבא הזיק זבורית גובה מן העידית שפאי עידית גובה מן הבינונית היה לו לומר הניזקין שמין להם בעידית ואי שפאי עידית גובה מן הבינונית אלא שעקר הדברים כדברי אחרוני הרבנים שגורסין שפאי עידית האלף נקודה בצרי מלשון על שפיים קינה ור"ל המשפתים שאחורי המצרים שבשדות העידית והם פחותים מן הזבורית שהזבורית עומד לחרישה ואותם השפיים אינם ראויים למרעה בהמות ופי' רבא כדברי ר' אלעזר נתוזאה שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' היה אותו זיבורית שפאי עידית ר"ל שהוא פחות משאר הזבורית ועכשיו נופל יפה מאי עידית כלומר זה שאמר אפי' הן עידית פירושו אפי' הם שפאי עידית ומה שאמר רבא אחר כן הזיק זבורית גובה מן העידית הוא לראיה ששפאי עידית פחותים מן הזבורית ופירושו הזיק אפי' זבורית גובה דמי נזקו מן העידית אבל אם הזיק שפאי עידית שהם פחותים מן הזבורית אינו גובה אלא מן הבינונית ושמא תאמר ואף כאן למה לא יגבה דמי נזקו מן העידית שהרי הניזקין אמרו וכל ניזק במשמע פירשו קצת חכמי הדורות ששפאי עידית הוא דבר שאינו משתמר כל כך ולמרעה בהמות הוא עומד ואף הבעלים רוצים שיהו אחרים מרעין שם ונותנין דמים והילכך אף זה אע"פ שלא ברשות עשה אינו היזק גמור אלא כחוב ומשלם בבינונית ומתוך כך ביתומים אוקמוה אדאוריתא ובזיבורית והדברים נראין ונמצאו השמועות מתורצות לדעת רבא:

4 ונמצא לדעתו שכל שהתנה גובין אף מן היתומין מן העידית וכבר כתבנו שהרבה פסקו כמותו ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדעתם מיהא אתה צריך לידע אם נאמר כן בלקוחות ר"ל שהתנה ליפרע מן העידית ומכר העידית ונשאר זבורית אם טורף העידית של לקוחות אם לאו ועקר הדברים שבלקוחות גובה מן הזבורית הנשאר הואיל ולא עשאו אפותיקי והראיה שהרי ניזקין גובין עידית דבר תורה והרי הוא כהתנה ואעפ"כ אמרו בראשון של קמא ח' א' במי שהיו לו עידית ובינונית וזיבורית והיו לו ניזקין ובעל חוב וכתבה ומכרן לאחד או לשלשה בבת אחת שכלן נכנסו תחת הבעלים ובמכרן לזה אחר זה כלם גובין מן האחרון ומ"מ מגדולי הראשונים כתבו שלדעת רבא אף מן הלקוחות כן ואותה שנאמרה שם פירושה בשזיבורית דמזיק כעידית דניזק ולר' ישמעאל דמדאוריתא בדניזק שיימינן ומפני תקון העולם הוא שאמרו בדמזיק שיימינן ולגבי משעבדי אוקמוה אדאוריתא והדברים זרים לאוקומה דלא כהלכתא ועוד שהרי בפרק השולח מ"א א' אמרו העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתבת אשה ומכרה גובין משאר נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית והרי בזו הואיל ועשאו אפותיקי דין תורה הוא לגבות ממנו ואעפ"כ גובה מבני חרי אף מן הזיבורית ומ"מ יש מפרשין אותה לדעתם בשהבני חרי שוים לאותו של אפותיקי אבל אם היו האפותיקי עידית או בינונית והבני חרי זבורית גובה מן המשועבד כדין התנה והדברים מתמיהים אלא שעקר הדברים שאף לדעת הפוסקים כרבא דוקא מיתמי אבל מלקוחות לא אלא אם כן באפותיקי מפורש וכן לענין שבועה אע"פ שאם התנה עמו לגבות אף מיורשיו בלא שבועה קנאו קיים אם בא לגבות מלוקח אינו גובה אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו וכן כתבוה גדולי המחברים:

5 זה שביארנו שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית לא סוף דבר בקטנים אלא אף בגדולים כן הואיל ואביהם לוה המעות או שהזיק וכן לענין מה שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פירושו בין בגדולים בין בקטנים ויש פוסקין שהניזק מיהא גובה מן הגדולים בעידית ממה שאמרו כאן או דילמא משום דמסיק כו' כלומר או דילמא דלאו משום תקנת יתומים איתמר אלא משום דדינא דבעל חוב אזיבורית אלא דרבנן אוקמוה אבינונית משום נעילת דלת וביתמי לא שייך נעילת דלת דלא מסיק מלוה אדעתיה דלימות לוה ואף בגדולים בזיבורית ומעתה דוקא בבעל חוב אבל ניזק דליכא למימר האי טעמא תקנתא הוא ובקטנים עבוד תקנתא בגדולים לא והדברים נראין וסוגיא זו מיהא מוכחת שדין תורה בעל חוב בזיבורית כדבריו של עולא:

6 זה שאמרו שאין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין לא סוף דבר בנשתעבד מחמת מכר אלא אף בנשתעבד מחמת מתנה כן שאם תאמר הרי לא נאמר אלא משום פסידא דלקוחות ואין כאן פסידא אף בזו איכא פסידא דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכן אתה למד כן ממה שאמרו שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרין כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה עד שאם יחסר הממון יפסיד האחרון שלא נתכון זה ללשון קדימה אלא שלא היה איפשר לו להוציא את שלשתם בדבור אחד והילכך מחלקין כלם את הנמצא לפי חשבון העזבונות ואף לדעת רבי שאמר בפרק מי שהיה נשאוי צ"ג א' כלן חולקות בשוה ר"ל של מאתים כשל ארבע מאות התם הוא משום דלהאי דאית לה מאתן יש שעבוד במעות כאותה של ד' מאות אבל בזו הוא נתכון ליתן לזה יותר מזה ומעתה אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם כל אחד לפי חלקו אבל אם אמר תנו מאתים לפלני ואחריו ג' מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה ואם אין שם ממון בכדי כל העזבונות האחרון נפסד שלכונת קדימה אמרה כן והילכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ולמדת שאף במתנה הולכין אחר האחרון אפי' היה בידו זיבורית שהרי סתם נאמרה ואם כן אף אתה למד שכל שבמתנה משועבד הוא קרוי שלא לגבות מן הנשאר אף בחיי הבעלים אלא מן המצוי בידו:

7 ומ"מ לענין ביאור סוגיא הם תירצוה בבעלי חוב ותנו בחובי קאמר ויצא עליהם שטר חוב שהוא קודם לכלם ואומר עליו שגובה מן האחרון שהרי האחרים אומרין הנחתי לך מקום כדין לוקח ושאלו בה וניחזי שטרא דמאן קדים ר"ל משלשת הבעלי חוב ויפסיד המאוחר ותירצה דליכא שטרא והאי הקודם בשטר פירושו בשטר הצואה והואיל ואין כאן שטר אין כאן דין קדימה ולפיכך כשיצא עליהם שטר חוב הקודם גובה מאחרון ושמא תאמר והלא מלוה על פה אינה גובה מן היורשים אלא באחת משלש ר"ל חייב מודה אך תוך זמן או שמתוה ומית בשמתיה אף זו חייב מודה הוא שהרי צוה ליתן וכן חזרו ותירצוה במתנה ומאי גובה מן האחרון אין נפסד אלא אחרון כלומר שאין זה קרוי שעבוד ובעל חוב גובה מאי זה שירצה אלא שאם גובה מן הראשון ראשון חוזר לשל אחריו ושל אחריו לשל אחריו ואע"ג דמתנה לית בה אחריות מ"מ הרי זה כמי שלא חלקו כלל:

8 ויש מי שכתב לדעת זו דדוקא בתנו קרקע שוה מאתים וכו' אבל אם אמר שדה פלני לפלני אין ראשון חוזר לאחרון ויש חולקין מפני שכל שאמר ואחריו אף הוא מעמיד לו את האחרים באחריות וכן חזרו ותירצוה בדשוו כולהו ר"ל שכלם בינונית או עידית או זבורית והילכך כל חד וחד מצי אמר הנחתי אע"פ שאין מתנה קרויה שעבוד ומ"מ כלהו שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו וודאי אף המתנה שעבוד הוא ושמועה זו ר"ל תנו מאתים וכו' כתבו גדולי המפרשים דוקא בשאין המתנות שוות אלא זה מאתים וזה שלש מאות שלא היה איפשר לו לכללן בדבור אחד אבל כל שהמתנות שוות אפי' לא אמר אחריו ואחריו כל שפירט מאתים לפלני ומאתים לפלני הרי הוא כאומר אחריו דאי לאו דלקדימה איכוון היה לו לומר תנו שש מאות לפלני ופלני וכן נאמרה דוקא בשכיב מרע דלא בעי קנין הא בריא שהקנה כל שביום אחד ובשטר אחד אין בו דין קדימה כלל וכן יש מפרשים אותה במתנות קרקע ישוה מאתים קאמר דאי במטלטלי הא כי מית ליה מטלטלי דיתמי נינהו והיאך בעל חוב גובה מהם:

9 זה שביארנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומטעם הנחתי וכו' מ"מ פירשו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה ב' דאי אשתדיף בני חרי טורף ממשעבדי ויש שואלים בעל חוב שתקנוהו בבינונית אי אשתדוף בינונית אם גובה מעידית או מזבורית ויראה לי שהכל תלוי להחזירו במה שהוא דין תורה וא"כ לדעת האומר דבר תורה בעידית גובה מן העידית לדעת הפוסק דבר תורה בזבורית גובה מן הזבורית:

10 זה שכתבנו במתנה שהיא שעבוד והזכרנו בו טעם דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' נאמרה כיוצא בה בתלמוד המערב שיוצא לנו ממנה דין אחר והוא שאמרו שם ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנו במתנה ליהודה בא שמעון טרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה כלומר ואין בה אחריות לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה כלומר שאלה היא אם יכול לוי לחזור עליו והוא משיב אמר ליה ולאו מתנה יהבתה כלומר ולא חסרתיך והשיב יכיל מימר בעינא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו כלומר שאף המתנה מכר הוא שאין אדם נותן אלא או בשביל טובת הנאה שקבל או שמקוה לקבלה הילכך יכול לוי לחזור על ראובן ואני מסופק אחר שהעמיד ראובן שדה ללוי בתשלומין או ששילם לו אם יכול יהודה לתבוע ללוי מה שנשתלם לו הואיל וכבר נתנה לו או יכול לעכבה לעצמו הואיל ואין שם אחריות ומ"מ גדולי הדור כתבי לי בתשובה שאינו חוזר עליו שאין אחריות למתנה ואלמלא כן היה לו לבעל הירושלמי לומר וחוזר יהודה וגובה מלוי ועוד שאף הדין נותן כן שאין יהודה חוזר אלא מאחד משני פנים או מצד אחריותו של לוי ואין אחריות למתנה או מצד אחריות ראובן ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאם כן אף בלא אמצעות ידו של לוי היה לו ליהודה לחזור על ראובן ויאמר לו שביום שנתן לו לוי את השדה זכה בכל זכות ושעבוד שיש ללוי על ראובן מחמת אותו שדה אלא שענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ושדה קנה שעבוד האחריות לא קנה שאף במכר היה כן אלא שמתגלגל עליו מצד האחריות שיש לו על לוי שאומר יש ללוי אחריות עליך ולי עליו וחוזר עליו מדר' נתן ומתוך כך הם מנהיגים לכתוב במתנת קרקע או אף במכר ואגב קרקע זה אני נותן לפלני לוקח זה או מקבל זה מתנה זה כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זה ויזכה בהן בכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף הלוקח או מקבל המתנה האחריות מן המוכר הראשון על הדרך בעצמו שהיה יכול לגבות ממנו מי שמכרו או נתנו לו:

11 זה שביארנו במשנה שאין מוציאים לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים פירשו הטעם בגמרא לפי שאין כתובים ופירשו גדולי הרבנים שאין קול לכתיבתם ויפה פירשו שאין לומר שאין כתובים כלל שהרי כותב לו אנא אקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון אלא שאע"פ שכתב לו כן אין קול יוצא אלא לאחריות מכירת גוף הקרקע ודמי שבח ופירות אי לאו דכתב ליה הכי אף מבני חרי לא היה גובה ואהני ליה כתיבה זו לגבותם מבני חרי ואע"ג דקתני בהדיהו מזון האשה והבנות שכתיבתם מפורסמת מכח תנאי בית דין אף תנאי שבהם כך הוא ר"ל לגבותם מבני חרי ויש מי שכתב שאם כתב לו לישנא יתירתא שישעבד נכסיו בפי' על השבח והפירות ר"ל שיהא כותב לו והנני משעבד כל נכסי לשבחה של מכירה זו ולפירותיה גובה ממשעבדי ואין נראה כן שלעולם אין קול יוצא לאחריות שבח ופירות ואף לדבריהם הם כתבוה דוקא בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני אבל קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון הואיל ובשעת מקחו לא חל שעבודו של שבח אינו גובה הימנו ושמא תאמר היינו דר' נתן דאמר לה הכי לקמן לא היא דר' נתן אף בלא כתיבה קאמר הכי דכל שקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה ממשעבדי ולדידהו דוקא בכתיבה מפורסמת ר"ל שיהא אחריות נכסים נזכר בהדיא על השבח והפירות וכן כתבוה חכמי ההר: